מי אנחנו / מכתבי תודה / דף 1

לד"ר בלה קנטור
מנהלת סניף עמך באר - שבע

שמי מלי פלדמן, אלמנתו של ניצול השואה מאיר יענקאל פלדמן.
מכתבי זה אליך הוא הכרת תודה לך ולצוות הסניף הפועל אתך.

בחודש יולי 2005 הצטרפתי בעידודך אל משפחת "עמך". ואכן, הרגשתי היא כי מצאתי לי בית נוסף, חם ואוהב, ובו משפחה תומכת.

אני חשה מאז הצטרפותי כי השתנו חיי ! אני משתתפת בחוגים רבים, אני מעשירה את ידיעותיי ונהנית מחברת האנשים.

אני מנהלת באופן קבוע שיחות עם הפסיכולוגית חנה יפרח, ומודה לה מאד על כך. השיחות עמה הובילו אותי לתובנות חדשות ולמחשבות רבות על חיי ועל העתיד.

בחוג הברידג' אני מוצאת מקום לבטא את הלך החשיבה שלי, ל"חדד" את חושיי מחדש - ואני נהנית מכל רגע !
בחוג הלשון, היהדות והאנגלית אני רוכשת ידע - זה מחזק את הביטחון העצמי שלי בעצמי - הנה גם אני מלומדת.
חוג ההתעמלות נותן לי להרגיש "נפש בריאה בגוף בריא".

אני רוצה להודות לך באופן אישי על ששכנעת אותי להצטרף אליכם. על כך ששינית את חיי בכך שפתחת לי את הדלת אל המקום המיוחד הזה. וכמובן תודה לכל אנשי הצוות של הסניף שבלעדיהם כל זה לא היה מתממש.

תודה רבה מכל ליבי.
מלי פלדמן

למנכ"ל עמך ישראל שלום רב,

שמי קול שלום, יליד 1935, וורשה פולין. עליתי לארץ במסגרת "ילדי טהרן" בשנת 1943. אני נכה רדיפות הנאצים 50% ממשרד האוצר. נשוי לדבורה + 3 ילדים נהדרים ו- 5 נכדים מקסימים. גר עם רעיתי בפתח תקוה. לשמחתי זכיתי למשפחה נהדרת, תומכת ומאוחדת.

במכתבי זה, אני מבקש לומר תודה רבה גדולה לכם, מנהלי "עמך" על הטיפול המסור שאני מקבל מכם יום יום. אך נראה כי לומר תודה זה כאין וכאפס לעבודה הטובה, המסורה ורבת המשמעות שחברי מועדון "עמך" בסניף פתח תקוה זוכים לה.
אני אמנם כותב כאן בשם עצמי ואיני מייצג איש מלבדי, אך אין ספק בידי שאני מעביר כאן גם את רגשות החברים האחרים.

לפני כחצי שנה הגעתי למועדון עמך בפ"ת עירי. הייתי בדיכאון עמוק, שפוף ושבור. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ומחשבותיי אף הובילו אותי למחשבות אובדניות. פגשתי מיד את המנהלת ורד שקיבלה אותי כמו שמקבלים בן אובד. היא ישבה עימי שעה ארוכה, דיברה איתי, תמכה בי ואט אט החזירה לי את הביטחון העצמי.
היא הפגישה אותי עם הפסיכולוגית הגב' אורנה ועם הפסיכיאטר ד"ר בר הלפרין. עם הזמן השתלבתי בפעילויות המועדון ויחד עם עזרתם של הגב' אורנה וד"ר הלפרין חזרתי לעצמי ואני מרגיש כאחד האדם.
אני מספר לך כל זאת על מנת לומר תודה. תודה גדולה מאד על כך שהיום יש לי בית שני, פשוטו כמשמעו. מקום חם ומיוחד לבוא אליו ולהרגיש בו טוב.
המועדון ועובדיו נותנים הכל על מנת להסב שמחה ואושר לכל אחד מחברי המועדון. למרות שכל אחד מהחברים בא ממקום אחר ומסבל אחר, דבר אחד מאחד אותנו וזה מועדון "עמך".
בשבילי המועדון הוא הצלה.

ברצוני לציין במיוחד את ד"ר בר הלפרין, הרופא הכי בן אדם שפגשתי בחיי. הוא מדבר איתי כמו לחבר ונותן לי ביטחון והרגשה טובה. אני יודע שבזכותו אני אבריא באחד הימים.
את הפסיכולוגית אורנה אני פוגש כל שבוע ומבחינתי היא זן נדיר של אדם. כל שבוע היא שומעת את הצרות שלי, את הבכי שלי, ותמיד היא קשובה, סבלנית, מרגיעה ותומכת. אני תמיד מרגיש כזו הקלה לאחר שיחה עימה שאיני מרשה לעצמי להחסיר אף פגישה.
בזכותם של הגב' אורנה וד"ר הלפרין, אני רואה כבר את האור בקצה המנהרה.

ברצוני לציין גם את מנהלת המועדון, הגב' ורד ואת אורית, רכזת המועדון. שתי "הבנות" האלה הן מבחינתי מלאכיות של ממש. הן מתחשבות, מייעצות ומבינות. הן בוכות עימנו ושמחות עימנו.
במסירותן, העצומה, הן נותנות לנו את ההרגשה כי המועדון והאנשים במועדון הם כל חייהן, ואין זה דבר של מה בכך.

במכתבי זה אני נותן לאנשים מדהימים אלה צל"שים.
הם עושים עבודת קודש באהבה כה רבה כך שמבחינתי הם "מלאכים של מטה" שהרי כתוב "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו".

אדוני המנכ"ל, בזמן כתיבת מכתב זה, זולגות לי דמעות. הדמעות הן דמעות של שמחה והתרגשות. התחושה הממלאת אותי מידי יום כמו גם בזמן מכתב זה היא שאשרי כי זכיתי להימנות עם האנשים במועדון "עמך" פ"ת ואשרי שזכיתי לכאלה מטפלים.
תבוא עליכם הברכה על שהקמתם דבר נפלא שכזה שקוראים לו "עמך", שאם לא כן, ברור לי שמצבי היום היה שונה לחלוטין.

אני מברך אתכם בעוד שנה של עשייה פורייה ובריאות לכולנו. ואם אלוהים יוסיף לי עוד קצת בריאות, אז הכל יהיה מושלם. אבל זה כבר סיפור אחר.

בתודה מעומק הלב,
קול שלום
פתח תקוה