הזיכרון הוא כלי מופלא ומתעתע. יש זיכרונות שאנחנו חוזרים אליהם מרצון, ויש כאלה החוזרים וכופים את עצמם עלינו.

כולנו חוזרים מידי פעם לזיכרונות, במיוחד לזיכרונות הילדות, בהם מעורבים רגשות של געגועים, שמחה ועצב. הזיכרונות הללו יכולים להיות זיכרונות של חוויות, של אנשים ושל מקומות אמיתיים, מצד אחד, וזיכרונות של דברים שסיפרו לנו או שנדמה לנו שעברו עלינו, מצד שני. מול עושר זיכרונות זה, ישנן גם עובדות שעברו עלינו ואין אנו זוכרים אותם כלל. למשל, אני מנסה ולא מצליח לזכור את הפעם האחרונה בה ראיתי את אימי, היכן ואיך נפרדנו.

אחותי הגדולה ואני ברחנו מגרמניה בתחילת 1939 להולנד. בתום 6 שנים של שקרים, גניבות ומסתור הגיע רגע השחרור ואז נאמר לי: אתה חופשי, ואני זוכר את תגובתי מה עושה אדם שהוא חופשי ? שאלה זו נותרה רלוונטית עבורי הן כניצול והן כאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש.

כפסיכולוג קליני, כמדריך וכמרצה המסייע לניצולים אחרים, למדתי להכיר את הצרכים המיוחדים של ניצולי השואה.

כאשר מנפרד קלפטר ז"ל קידם את החזון שלו, להקים מסגרת שתשרת, שתעזור ותתמוך בניצולי השואה, הצטרפתי עם קבוצת מטפלים מתחום בריאות הנפש, ויחד ייסדנו את "עמך" ב- 1987.

יחד בנינו קו חיים לניצולים. אל מול הבדידות המאפיינת את ההרגשה שאיש לא יבין את מה שעבר על הניצולים, יצרנו במשותף תחושה של השתייכות – תחושה המאפשרת מסגרת לפרוק בה את אשר צברו אנשים בלבם בתקופות שונות של חייהם. מאז חלפו כמעט 20 שנה. "עמך" הפכה להיות ה"משפוחה" שלנו, מקום בטוח לניצולי השואה בארץ ובמבט לאחור יש לי תחושה עמוקה של סיפוק בהשגת המטרה שהצבנו לעצמנו.

אני זוכר את שתי הדירות הקטנות בהן התחלנו קודם בירושלים ואחר כך ברמת-גן. התחלה צנועה ביותר. כיום יש ל"עמך" סניפים, שלוחות, מועדונים חברתיים וקבוצות ב- 15 מקומות בארץ והחשוב מכל, הצלחנו לקבץ קבוצה של אנשים השותפים לחזוננו בארץ ובחו"ל. ידידי "עמך" בארצות השונות, מופעלים ע"י מתנדבים, אשר תורמים מזמנם על מנת לגייס כספים להמשך פעולותינו החיוניות.

ל"עמך" שותפים היום אנשי מקצוע מצוינים ומיומנים. צוות משרדי ומנהלתי מעולה, וכל אלה ביחד נותנים לניצולים/ות תחושה שדואגים להם, ואוהבים אותם. בבואם ל"עמך" הניצולים חשים אמפטיה מכל הצוות. ל"עמך" שותפים היום גם מתנדבים – רבים מהם ניצולים בעצמם -  המבקרים בבתי ניצולים מוגבלים. לכולם, העבודה ב"עמך" היא שליחות, וכל אחד מחברי הצוות הזה נותן את תרומתו החשובה לעבודת קודש זו.

שישים שנה אחרי תום המלחמה, עשרים שנה אחרי הקמת "עמך", אני נשאל לעיתים בפליאה: "האם אתם ממשיכים לטפל בניצולים עד עכשיו?" והתשובה שלי היא כן.

• אצל חלק מהניצולים, ההזדקנות גורמת להגברת התחושה של בדידות ולהצפה של זיכרונות העבר הכאוב.
• המצב הביטחוני בארץ וכמוהו התפרצויות של אנטישמיות במוקדים שונים ברחבי העולם, מעוררים אף הם את רגשי האיום וחוסר האונים.

כן, עכשיו יותר מתמיד, כשניצולי השואה חווים את קשיי הזקנה, אנחנו ערבים זה לזה ונהיה איתם גם בעת זקנתם. בידינו היכולת, הידע והניסיון להמשיך ולסייע לניצולי השואה ככל שעזרה זו תידרש.