ניצולי השואה בישראל
האם ראוי לומר ולכתוב "ניצולי שואה" או "שורדי שואה"?
בדור האחרון אנו עדים למחלוקת משמעותית שמקורה בדרישה להעדיף את הביטוי "שורדים". ברור לגמרי שזהו ביטוי נכון, אם כי אין שום גנאי או טעות בביטוי הישן "ניצולים". מאמר זה משתמש בביטוי הוותיק יותר גם משום שזו לשונם של חוקי המדינה (כגון חוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007). הביקורת על הביטוי "ניצולים" היא שמשתמע ממנו כאילו הם לא חוו את השואה על בשרם כלל. היהודים שחיו מחוץ לארצות השואה, או שנולדו אחריה, הם, לכאורה, הניצולים האמיתיים. אבל משמעותו המקורית של הביטוי בקשר לשואה שונה: אין מדובר ביהודים שלא חוו אותה, אלא דווקא באלה שנאלצו להתנסות בה – אבל ניצלו ממוות. גם בהקשרים אחרים אנו אומרים שכאשר נשרף בית, לא עלינו ועיתונאי מודיע שיראיין את אחד הניצולים, כוונתו המובנת לקהל איננה לאדם שלא נמצא בבית באותה שעה, אלא דווקא למי שהיה שם בעת השרפה וניצל ממוות. בכל מקרה רשאי כל אדם להשתמש בביטוי הקרוב לליבו.
כמה ניצולי שואה חיים בישראל?
בעת כתיבת שורות אלה? לפי הפרסומים הרשמיים של הרשות לזכויות ניצולי השואה, מדובר בפחות מ-150,000 אישה ואיש. לצערנו הרב מדי יום הולכים לעולמם כ-40 מאנשים יקרים אלה, ומדי שנה צפויים להתפרסם מספרים חדשים.
מה כולל הסכם השילומים לניצולי השואה?
ב-1952 חתמו הקונגרס היהודי העולמי, כבא-כוח של העם היהודי כולו, וממשלת גרמניה על הסכם בדבר השילומים שתעביר גרמניה לניצולים ברחבי העולם. במסגרת חלקה של מדינת ישראל בהסכמים אלה קבעו ישראל וגרמניה שניצולים הטוענים, שבריאותם הגופנית או הנפשית נפגעה מידי הנאצים ועוזריהם, לא יהיו רשאים לתבוע שילומים בהקשר זה מגרמניה אם עלו לישראל אחרי 1953. הרשות לזכויות ניצולי השואה היא הכתובת הרשמית לפניותיהם של העולים לאחר מועד זה, ועמותת עמך מסייעת לניצולים הזקוקים לתמיכה נפשית וחברתית.
מהן שלושת השגיאות העיקריות של הציבור הישראלי והמדינה ביחס לניצולי השואה?
זאת – נוסף לקשיים המעשיים הכרוכים בזכויותיהם הכלכליות של הניצולים כלפי המדינה ובמימושן של זכויות אלה.
השגיאה הראשונה ביחס לניצולי שואה
הייתה שבעיני חלק גדול מהציבור היהודי בישראל, ומערכת החינוך בתוכו, הקורבנות והניצולים הראויים להערכה היו רק אלה שלחמו בנשק נגד הנאצים. לוחמים אלה הגנו על כבודו הלאומי של העם היהודי והציבו מופת בפני חיילי צה"ל. בעיני אותו ציבור ישראלי (למעט הניצולים עצמם) לא די בכך ששאר היהודים, שחוו את השואה, לא נמצאו ראויים להערכה, אלא שנכון היה לגנותם: לכאורה הם היו גלותיים, חלשים בנפשם ופחדנים, וכתוצאה מכך לא מילאו את חובתם הלאומית לנהל מאבק חמוש. גינוי זה חל על מיליוני היהודים שחיו תחת שלטון הנאצים ועוזריהם, למעט אלפים בודדים של לוחמים בכל ארצות השואה.
רק לאחר עשרות שנים, ואחרי מלחמת כיום-הכיפורים שיצרה אצלנו אימת השמדה, התחלנו להכיר בכך שהיהודים בשואה לא היו יכולים לנהוג אחרת מכפי שנהגו: נמלטו ממקום למקום ונאבקו באלף דרכים ואחת כדי לשרוד, הגנו על המשפחה, סייעו לחברים, ניהלו משא ומתן פרטי או ציבורי עם נאצים, שמרו על חיי התרבות ועוד.
בין הדילמות שאיתן התמודדו היהודים: האם להישאר או לברוח? האם לדבוק בזקני המשפחה – או לאפשר לצעירים לנסות לשרוד בנפרד? האם מן הראוי שהמשפחה תתמוך בעיקר בילדים הקטנים, או שמא לגדולים יש סיכוי טוב יותר לשרוד? האם אמורים אנשי הציבור היהודים לסרב למסור לידי הנאצים יהודי כלשהו, ובכך, אולי, להקדים את ענישתה וחיסולה של הקהילה כולה, או שמא עליהם להסכים למסור מעטים כדי לנסות ולהציל את הרבים? על שאלות אלה אין, ולא יכול להיות מענה ברור גם לאחר שלושה דורות. ככל הנראה, אילו היינו שם היינו נוהגים בדומה לאימותינו ולאבותינו. הלחימה בנשק הייתה בלתי-אפשרית בעבור רובם הגדול של היהודים, וכשהייתה אפשרית – סיכנה את חייה של הקהילה כולה והייתה עלולה להקדים את מותה. אל לנו, שלא היינו שם, לשפוט לחומרה את מי שהיה. נוסף לכך ראוי להרהר מחדש בשאלה האמנם מוטלת על כל אדם, או על כל יהודי, הנמצא בתנאים קשים, החובה לאחוז בנשק בכל מחיר למען הכבוד הלאומי גם כאשר הנשק איננו יכול להציל את חיי האוחזים בו, ובוודאי לא את חיי הקהילה כולה.
אם עלינו להצביע על קבוצה של יהודים באותם ימים, שתרומתם המוסרית הייתה גדולה במיוחד (נוסף ללוחמים עזי הנפש), הרי מדובר באלה שפעלו להצלת הרבים בתנאים בלתי-אפשריים כמעט ותוך הסתכנות נוספת; מעין חסידי אומות עולם יהודים. הגיע הזמן להבליט גם את מעשיהם של האלפים שפעלו להצלת אחרים בתנאים שלכאורה לא אפשרו זאת כלל.
השגיאה השנייה ביחס לניצולי השואה
השגיאה השנייה שעשינו הייתה ההכרה המאוחרת בקבוצות שונות של ניצולים מאירופה שרובם הלכו לעולמם בטרם חוקי המדינה התייחסו גם אליהם. נדרשנו לעשרות שנים בטרם האסירים בפלוגות של עבודת הכפייה מהונגריה זכו להכרה זו, וכך גם לגבי היהודים שהתגוררו ב"גטאות פתוחים" ברומניה.
הידע ההיסטורי, שאפשר הכרה מאוחרת זו, כבר עמד לרשותנו דור שלם לפני-כן! ההכרה החוקית והציבורית בניצולים שעלו ארצה ממדינות חבר-העמים הייתה גם היא בעייתית. חלקם חיו תחת שלטון הנאצים ועוזריהם במדינות מזרח אירופה, ואין ספק לגבי היותם ניצולים. אחרים ברחו מפולין מזרחה ו"הספיקו" לחיות תחת השלטון הנאצים עצמם רק שבועות אחדים. מצד שני יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהם נסו על חייהם בעודם משאירים אחריהם את בני משפחתם ואת רכושם.
הטעות השלישית ביחס לניצולי השואה
קשורה להכרה מאוחרת, אם כי לאיחור זה יש השלכות מיוחדות: בהיותנו ארץ הגירה, ומסיבות נוספות, המתח בין בני עדות שונות הוא אחד המאפיינים של החברה היהודית בישראל. לכאורה מהווה זכר השואה גורם מחריף למתח זה, שהרי יהודי אירופה קיבלו שילומים מגרמניה ומישראל, והיהודים המזרחיים לא קיבלו כמותם.
האמת מורכבת בהרבה, ורק בדור האחרון ראינו לכך את מלוא ביטויה המעשי: באירופה התגוררו באותו זמן יהודים אשכנזים וספרדים. הציבור הספרדי ביוון, בבולגריה, ביוגוסלביה ובארצות נוספות היה מיעוט בקרב העם היהודי באירופה, אבל שיעור הנספים מתוכו היה גבוה יותר מאשר בקרב הקהילות האשכנזיות.
יתר-על-כן הנאצים האמינו בחובתם לרצוח את כל העם היהודי, ולא נתנו דעתם על ההבדלים בין אשכנזים לספרדים ולמזרחיים.
- הקהילות בטורקיה, באיראן, במצרים ובתימן היו מאוימות בידי משטר עוין מקומי שכרת ברית עם הנאצים.
- הקהילות בסוריה ובלבנון הופלו לרעה בהתאם לחוקי הגזע הצרפתים שהתבססו על חוקי נירנברג הנאצית.
- האפליה בידי השלטון הצרפתי במעורבות גרמנית, כפי שהתחוללה במרוקו ובאלג'יריה, הייתה חמורה עוד יותר, ויהודים מארצות אלה ששהו בצרפת נשלחו למחנות המוות בפולין.
- יהודי תוניסיה סבלו מידי הצרפתים באופן דומה, וכמו-כן חיו תחת שלטון נאצי ממש קרוב לחצי שנה.
- ה"פרהוד", הפרעות שנערכו ביהודי בגדאד, נבעו גם מהפצתה של תעמולה אנטישמית בידי השגרירות הגרמנית וממגמת החיסול המוחלט של הקהילה היהודית בארץ זו שגובשה בידי הממשלה המקומית.
- חלק גדול מיהודי לוב נכלאו במחנות ריכוז ועבודה בארץ זו, ומאות מהם גורשו למחנות המרכזיים באירופה.
הסיבה היחידה לשיעורם הנמוך יחסית של הנרצחים בארצות האסלאם הייתה תבוסתם המהירה של הנאצים בחלק זה של העולם. יהודים בארצות אלה חיו תחת שלטון עוין, סבלו רדיפות, וחלקם נכלאו במחנות, ואף נרצחו. שנים ארוכות חלפו בטרם סיפרה מערכת חינוך את סיפורם ובטרם זכו בשילומים מגרמניה ומישראל על רקע עברם הקשה. גורל משותף זה של קהילות יהודיות גדולות וקטנות, אירופיות ואסיאתיות וצפון אפריקניות, יכול היה לשמש גורם מלכד אילו התייחסנו אליו בכובד-ראש מבעוד מועד.
לאילו קבוצות חוקרי השואה מחלקים את ניצולי השואה?
מקובל במחקר ובקרב גופים העוסקים בזכויות ניצולי השואה לחלק את ציבור הניצולים לשלוש קבוצות מרכזיות, בהתאם לאופי החוויות שעברו בתקופת השואה. חשוב להדגיש כי חלוקה זו אינה מוחלטת, ורבים מן הניצולים עברו במהלך שנות המלחמה יותר מסוג אחד של רדיפה והישרדות. כך, למשל, אדם יכול היה לחיות בגטו, להימלט ממנו, לעבור תקופה במסתור ובהמשך להפוך לפליט. לכן הקבוצות משמשות בעיקר לצורך הבנת דפוסי ההישרדות השונים ואינן מתארות תמיד מסלול חיים אחד ובלעדי.
ניצולים שחוו כליאה בגטו או במחנה
ניצולים בקבוצה זו חיו במשך תקופות שונות בגטאות, במחנות ריכוז, במחנות עבודה או במחנות השמדה. הם התמודדו עם תנאי מחיה קשים ביותר, רעב, מחלות, צפיפות, עבודות כפייה ואלימות מתמשכת. רבים מהם נותקו ממשפחותיהם ונאלצו להתמודד עם אובדן של קרובים וחברים, חלקם עברו בין מספר גטאות ומחנות במהלך שנות המלחמה. החיים תחת שליטה נאצית ישירה יצרו איום מתמיד על החיים ועל תחושת הביטחון הבסיסית. גם לאחר השחרור נשאו רבים מהם השלכות גופניות ונפשיות של תקופת הכליאה. חוויות אלה היו עבור רבים בסיס להתמודדות ארוכת שנים עם זיכרונות, אובדן וטראומה.
ניצולים שחיו במסתור תחת שלטון עוין
ניצולים אלה שרדו באמצעות הסתתרות ביערות, במרתפים, בעליות גג, בדירות מסתור, בחוות או במקומות אחרים. בחלק מהמקרים הם הוסתרו על ידי משפחות מקומיות, חברים, אנשי מחתרת או מצילים אחרים. החיים במסתור התנהלו בדרך כלל תחת פחד מתמיד מגילוי, הלשנה או פשיטה של כוחות הביטחון. לעיתים נאלצו הניצולים לשהות במשך חודשים ואף שנים בתנאים קשים, בצפיפות ובחוסר ודאות. חלקם נדרשו לשנות את זהותם, להסתיר את יהדותם או להיפרד מבני משפחה כדי להגדיל את סיכויי הישרדותם ילדים שהסתתרו נאלצו לעיתים לשמור על שקט מוחלט ולהסתגל לסביבה זרה ולזהות חדשה. גם חוויית ההסתתרות הותירה אצל רבים תחושות ממושכות של חרדה, אובדן וחוסר ביטחון.
ניצולים שחוו פליטות ובריחה מאזורי הסכנה
קבוצה זו כוללת יהודים שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם ולברוח מאזורים שנכבשו או עמדו להיכבש בידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. חלקם עברו ממדינה למדינה או נמלטו לאזורים מרוחקים יותר במטרה להתרחק מהחזית ומהרדיפות. הבריחה התרחשה פעמים רבות בתנאים קשים, תוך מחסור במזון, בדיור, בכסף ובשירותי בריאות. משפחות רבות התפצלו במהלך המנוסה, ולעיתים לא ידעו במשך שנים מה עלה בגורלם של קרוביהן. גם מי שלא נכלאו במחנות נאלצו להתמודד עם עקירה, אובדן בית, רעב, מחלות וחוסר ודאות מתמשך. בחלק מהמקרים נמשכה הפליטות במשך כל שנות המלחמה ואף לאחר סיומה. חוויית העקירה והבריחה הייתה חלק משמעותי מסיפור ההישרדות של רבים מיהודי אירופה ומאזורים נוספים שנפגעו במלחמה.
מהי תרומתם הישירה של ניצולי השואה למדינה החדשה שקמה?
כחצי מיליון ניצולי שואה עלו לישראל בשנים הסמוכות לסוף המלחמה ולהקמת המדינה. הם התיישבו בערים, הקימו יישובים חקלאיים, השתלבו בחברה והעלו תרומה עצומה למדינה ולחברה בכל תחומי החיים: הם השתלבו במערכת הביטחון, במערכת החינוך, במדע, בתרבות ובתקשורת.
קשה לתאר את המדינה ואת הישגיה ללא חלקם של הניצולים. משרד הביטחון פרסם נתונים בקשר לחלקם של ניצולי השואה במלחמת העצמאות: בניגוד לכל ציפייה סבירה היה שיעורם של הניצולים גבוה מזה של ילידי הארץ הן בצה"ל בכלל, הן ביחידות הלוחמות, הן בקרב מקבלי אותות ההצטיינות והן בקרב הנופלים בקרב.
רבים מהם הגיעו לארץ זמן קצר בלבד לאחר שאיבדו משפחות, בתים וקהילות, ולעיתים אף ללא היכרות מוקדמת עם השפה והארץ, ובתוך זמן קצר מצאו את עצמם שותפים פעילים למאבק על קיומה של המדינה הצעירה.
תרומתם של הניצולים נמשכה שנים רבות לאחר מלחמת העצמאות. הם הקימו משפחות וקהילות חדשות, פיתחו מוסדות ומפעלים, השתלבו באקדמיה, במערכת הבריאות, בחינוך, בתרבות ובשירות הציבורי והיו שותפים לבניית התשתית האנושית, החברתית והכלכלית של המדינה. לצד ההתמודדות האישית עם אובדן וטראומה, רבים מהם בחרו בחיים של עשייה, יצירה ואחריות ציבורית. סיפורם הוא משום כך לא רק סיפור של הישרדות, אלא חלק מרכזי מסיפור הקמתה, התפתחותה ועיצובה של מדינת ישראל
ממשפט קסטנר למשפט אייכמן – השואה נכנסת לשיח הציבורי בישראל
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל תפס זיכרון השואה מקום מורכב בשיח הציבורי. לצד ההנצחה והזיכרון, התקיים דיון נוקב בשאלות של הנהגה, התנגדות, הישרדות ואחריות בתקופת השואה. שני אירועים משפטיים מרכזיים – משפט קסטנר ומשפט אייכמן – השפיעו באופן משמעותי על הדרך שבה החברה הישראלית התייחסה לשואה ולניצוליה, אך כל אחד מהם הציב במרכז הדיון נקודת מבט שונה.
האירוע הממלכתי הראשון, שחשף פרשה מפרשות השואה, היה משפט קסטנר (פורמלית – משפט גרינוולד). בעיני חלק גדול מהציבור העמיד המשפט במרכז לא את סבלם של היהודים, אלא את שאלת הבגידה של יהודים אחדים ביהודים אחרים. ישראל קסטנר, שניהל עם הנאצים משא ומתן להצלה, נראה לרבים כבוגד. גם פסק-הדין המטהר בעיקרו של בית-המשפט העליון, שניתן ב-1958, לא שינה תפיסה זו.
משפט קסטנר עורר לראשונה דיון ציבורי רחב בשאלות מוסריות מורכבות מתקופת השואה: כיצד פעלו מנהיגים יהודים תחת שלטון הנאצים, אילו אפשרויות עמדו בפניהם ועד כמה ניתן היה לבחור בין הצלת קבוצה אחת לבין הצלת קבוצה אחרת. הדיון לא התנהל רק במישור המשפטי, אלא הפך לעימות ציבורי חריף סביב שאלות של אחריות, הנהגה, הישרדות ושיתוף פעולה בתנאים קיצוניים. בכך נחשף הציבור הישראלי לראשונה באופן נרחב למורכבותן של ההחלטות שנאלצו יהודים לקבל בתקופת השואה.
למשפט הייתה השפעה משמעותית גם על הדרך שבה עוצב זיכרון השואה בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה. באותן שנים הייתה נטייה להדגיש את דמות הלוחם, המורד והמתנגד לנאצים, בעוד שסיפורי ההישרדות, ההנהגה היהודית והבחירות שנעשו תחת איום מתמיד זכו ליחס מורכב ולעיתים ביקורתי. פרשת קסטנר המחישה עד כמה קשה לשפוט בדיעבד החלטות שהתקבלו בתנאים חסרי תקדים, והיא פתחה דיון ציבורי שהמשיך להתפתח בשנים שלאחר מכן סביב שאלות של זיכרון, אחריות ושיפוט מוסרי של התנהגות יהודים בתקופת השואה.
משפט אייכמן ותרומתו להבנת ניצולי השואה
כעבור 3 שנים נערך בירושלים משפט אייכמן, וסוף-סוף עלו ניצולים רבים אל דוכן העדים ופרשו את סיפורם. חבל הדבר שבמשפט זה לא ניתן ביטוי למצילים יהודים או לגורלם של יהודי צפון-אפריקה. משפט אייכמן, שנפתח בירושלים בשנת 1961, חולל שינוי עמוק ביחס של החברה הישראלית לניצולי השואה ולעדויותיהם. במהלך המשפט עלו לדוכן עשרות ניצולים, שסיפרו בפומבי על חיי היומיום בגטאות ובמחנות, על הרעב, הרדיפות, האובדן והמאבק להישרדות. העדויות אפשרו לציבור בישראל להיחשף לראשונה באופן רחב וישיר לחוויות האישיות של הניצולים, ולא רק לסיפור ההיסטורי הכללי של השואה.
לצד תרומתו העצומה של המשפט לעיצוב זיכרון השואה, היו בו גם נושאים וקבוצות שקיבלו ביטוי מצומצם. פעילותם של יהודים שפעלו להצלת יהודים אחרים בתקופת השואה כמעט שלא עמדה במרכז העדויות, וכך גם סיפורם של יהודי צפון אפריקה שחיו תחת שלטון וישי, הכיבוש הגרמני בתוניסיה והאיום הנאצי על האזור. משום כך, התמונה הציבורית שנוצרה בעקבות המשפט הייתה משמעותית ורחבה, אך עדיין לא הקיפה את מלוא מגוון החוויות היהודיות בתקופת השואה.
מחקר פסיכולוגי להשפעת השואה על הניצולים
במשך השנים, בעיקר משנות ה-80' ואילך, התפתח בישראל ובשאר העולם מחקר פסיכולוגי בקשר להשפעת השואה על הניצולים. ממחקר זה נגזרו גם שיטות של טיפול נפשי. באופן כללי שיקמו הניצולים את חייהם בהצלחה כבירה, אבל הזיכרונות הקשים לא הניחו להם.
ההשפעות הנפשיות ארוכות הטווח של השואה
מחקרים שנערכו בקרב ניצולי שואה הראו כי לצד יכולת מרשימה לבנות משפחות, להשתלב בחברה, לעבוד וליצור חיים חדשים, רבים המשיכו להתמודד במשך שנים עם השלכות נפשיות מורכבות. בין התופעות שתוארו היו זיכרונות חודרניים, סיוטים, חרדה, תחושת איום מתמשכת, קושי באמון באחרים ורגישות מיוחדת למצבי אובדן, מחלה או פרידה. אצל חלק מהניצולים התסמינים הופיעו בעוצמה רבה יותר דווקא בגיל מבוגר, כאשר ירדה הפעילות היומיומית ופחתו מנגנוני ההסחה וההתמודדות שסייעו להם לאורך השנים.
התפתחות הטיפול הנפשי בניצולי השואה
הרחבת המחקר הפסיכולוגי תרמה להבנה כי החוויות שעברו הניצולים דורשות לעיתים דרכי טיפול המותאמות במיוחד לטראומה ממושכת ולזיכרונות מתקופת השואה. בהדרגה התפתחו שיטות טיפול שהתבססו על מתן מקום לעדות האישית, לעיבוד הזיכרונות, להתמודדות עם חרדה ואובדן ולחיזוק תחושת הביטחון והשליטה. לצד הטיפול הפרטני התפתחו גם קבוצות תמיכה ומסגרות קהילתיות, שאפשרו לניצולים לשתף את סיפורם עם אנשים בעלי חוויות דומות ולהפחית את תחושת הבדידות שנשאו במשך שנים.
הקמת עמותת "עמך" לטיפול בניצולי שואה
בשנת 1987 הוקמה עמותת "עמך" ביוזמת ניצולי שואה ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. העמותה הוקמה מתוך ההכרה בצורך במסגרת ייעודית שתעניק לניצולי השואה מענה מקצועי, רגשי וחברתי, המותאם לחוויות החיים הייחודיות שעברו ולהשלכות ארוכות הטווח של הטראומה.
מאז הקמתה פועלת עמך ללוות את ניצולי השואה ולחזק את איכות חייהם באמצעות שלושה תחומי פעילות מרכזיים: טיפול נפשי, מועדונים חברתיים-שיקומיים וביקורי מתנדבים בבתים. שילוב בין תמיכה מקצועית, מסגרת חברתית וקשר אישי מאפשר להעניק לניצולים מענה רחב לצרכים המשתנים לאורך השנים.
עמך מעניקה תמיכה גם לבני ובנות הדור השני – ילדיהם של ניצולי השואה – שגדלו לעיתים בבתים שבהם חוויות ההורים, הזיכרונות והאובדן השפיעו על האווירה המשפחתית ועל דפוסי החיים. עם השנים התרחבה ההבנה לכך שהשפעות מסוימות של הטראומה עשויות להיות נוכחות גם בדורות הבאים, באמצעות דפוסי קשר, מסרים משפחתיים וזיכרון בין-דורי.
על רקע זה עמותת עמך תומכת בניצולי השואה ב-3 דרכים:
טיפול נפשי
עמותת עמך מעניקה לניצולי שואה טיפול נפשי המותאם לחוויות החיים הייחודיות שעברו ולצרכים המשתנים לאורך השנים. הטיפול מאפשר לעבד זיכרונות טראומטיים, להתמודד עם חרדה, אובדן, בדידות ותחושות המתעוררות בעקבות אירועים בהווה ומחזירות את האדם לחוויות מן העבר. בגיל המבוגר עשויים זיכרונות מתקופת השואה לקבל שוב מקום מרכזי, במיוחד בתקופות של מחלה, ירידה בתפקוד, אובדן של בן או בת זוג או שינוי במסגרת החיים. התמיכה הנפשית מאפשרת לניצולים לקבל ליווי מקצועי ומתמשך, לחזק תחושת ביטחון ולשמור ככל האפשר על איכות החיים והרווחה הנפשית.
מועדונים חברתיים-שיקומיים
המועדונים החברתיים-שיקומיים של עמך מעניקים לניצולים מסגרת קבועה של מפגש, שייכות ופעילות חברתית. במועדונים מתקיימים מפגשים קבוצתיים, פעילויות תרבות, הרצאות, יצירה, מוזיקה ופעילויות נוספות המותאמות לגילם ולצורכיהם של המשתתפים. למסגרת החברתית חשיבות מיוחדת בהתמודדות עם בדידות וצמצום המעגלים החברתיים בגיל המבוגר. האפשרות לפגוש אנשים בעלי רקע וחוויות חיים דומות יוצרת תחושת שותפות והבנה, מחזקת קשרים חברתיים ומאפשרת לניצולים להמשיך להיות פעילים ומעורבים בקהילה.
ביקורי מתנדבים בבתים
מתנדבי עמך מבקרים בבתיהם של ניצולי שואה ומעניקים להם קשר אישי, קבוע ומשמעותי. הביקורים כוללים שיחה, הקשבה, חברה ולעיתים פעילות משותפת, בהתאם לרצונו ולמצבו של הניצול. עבור ניצולים המתקשים לצאת מהבית או שחיים לבדם, הקשר עם המתנדב עשוי להיות חלק חשוב מהשגרה ומההתמודדות עם תחושת הבדידות. המפגש האישי יוצר רצף של קשר אנושי ומאפשר לניצול לדעת שיש אדם שמגיע אליו באופן קבוע, מתעניין בו ומקדיש לו זמן ותשומת לב.
תמיכה בבני הדור השני והדורות הבאים
עמך תומכת גם ברבים מבני הדור השני, בנותיהם ובניהם של הניצולים, המושפעים מזיכרונות הוריהם בדרך משלהם. יש לשער שהשפעה זו נוכחת גם בחייהם של הדורות הצעירים עוד יותר.
עמך מעניקה תמיכה גם לבני ובנות הדור השני – ילדיהם של ניצולי השואה, שגדלו לעיתים בבתים שבהם הזיכרונות, האובדן והטראומה היו נוכחים גם כאשר לא דובר עליהם באופן ישיר. מחקרים ועדויות מצביעים על כך שחוויות ההורים עשויות להשפיע על דפוסי קשר, תחושת ביטחון, חרדה, התמודדות עם אובדן והיחסים בתוך המשפחה.
ההתייחסות להשפעה הבין-דורית התרחבה עם השנים גם לדור השלישי ולדורות צעירים יותר. אין משמעות הדבר שכל בני המשפחות מושפעים באותו אופן, אך במשפחות מסוימות ניתן לזהות כיצד זיכרון השואה, סיפור ההישרדות והאובדן ממשיכים להיות חלק מהזהות המשפחתית ומהעולם הרגשי גם שנים רבות לאחר סיום המלחמה.
בשנים האחרונות – לומדים מניצולי השואה
בשנים האחרונות לחיי הניצולים אנו מעלים ביתר שאת את החובה והאפשרות ללמוד מניסיונם ומהשקפתם, להנחיל לדורות הבאים את מורשתם. בין הניצולים אין הסכמה בקשר ללקחים המוסריים שראוי ללמוד מהתקופה ההיא, והפרשנות היא משימתנו-שלנו, ה"תלמידים".
ככל שמספרם של ניצולי השואה החיים בינינו הולך ופוחת, מקבלת המפגש הישיר עמם משמעות מיוחדת. העדות האישית שלהם אינה רק מקור ללימוד היסטורי, אלא מפגש בלתי אמצעי עם אנשים שחוו רדיפה, אובדן, הישרדות ושיקום. מתוך סיפוריהם ניתן ללמוד לא רק על מה שאירע בשואה, אלא גם על כוחם של בני אדם להתמודד עם מציאות קיצונית, לבנות מחדש את חייהם וליצור משפחות, קהילות וחברה.
העברת המורשת לדורות הבאים מחייבת יותר משימור של עובדות ותאריכים. היא דורשת הקשבה לסיפורים האישיים, התמודדות עם המורכבות המוסרית שהם מציבים ושיח על אחריות, סולידריות, כבוד האדם והיכולת לעמוד מול גילויי שנאה ורדיפה. המשימה של הדורות הבאים היא להמשיך לשאול מה ניתן ללמוד מן העבר וכיצד ניתן לתרגם את הזיכרון לערכים ולמעשים בחברה שבה אנו חיים כיום.
אנו מציעים כאן את המסרים העיקריים שניתן, לדעתנו, להפיק מהזיכרון האישי והלאומי:
חובתו של העם היהודי להגן על עצמו במדינתו הריבונית מפני כל ניסיון לפגוע בו
הקמת מדינת ישראל העניקה לעם היהודי יכולת להגן על עצמו ולקחת אחריות על ביטחונו ועתידו. זיכרון השואה מדגיש את החשיבות שבשמירה על ריבונות, עצמאות ויכולת הגנה. לצד זאת, האחריות הלאומית מחייבת ערנות לאיומים ונכונות לפעול לשמירה על חיי אדם. זהו לקח מרכזי הנוגע לקיומו של העם היהודי במדינתו.
החובה לכבד בני אדם בלי הבדל דת, גזע ומין
השואה ממחישה את הסכנה הטמונה באידיאולוגיות המבוססות על שנאה, הדרה ושלילת אנושיותם של בני אדם. מכאן נובעת החשיבות בשמירה על כבוד האדם ועל זכויותיו, ללא קשר למוצאו, אמונתו או זהותו. חברה מוסרית נבחנת ביכולתה להגן על קבוצות שונות ולמנוע אפליה ורדיפה. האחריות הזו מוטלת על כל אדם ועל החברה כולה.
יכולתם של בני אדם להתמודד עם קשיים שלכאורה אי-אפשר להתגבר עליהם, לשקם את חייהם ולהיות לכולנו מופת
סיפורם של ניצולי השואה אינו רק סיפור של אובדן וסבל, אלא גם של כוח אנושי יוצא דופן. רבים מהם הצליחו לאחר המלחמה להקים משפחות, להשתלב בחברה, ללמוד, לעבוד וליצור חיים חדשים. יכולתם לבנות את חייהם מחדש מלמדת על חוסן, תקווה ויכולת להתמודד גם לאחר טראומה קשה ביותר. בכך הפכו רבים מהניצולים למופת של התמודדות, שיקום והמשכיות.