ניצולי השואה בישראל, 2024

האם ראוי לומר ולכתוב "ניצולי שואה" או "שורדי שואה"?

בדור האחרון אנו עדים למחלוקת משמעותית שמקורה בדרישה להעדיף את הביטוי "שורדים". ברור לגמרי שזהו ביטוי נכון, אם כי אין שום גנאי או טעות בביטוי הישן "ניצולים". מאמר זה משתמש בביטוי הוותיק יותר גם משום שזו לשונם של חוקי המדינה (כגון חוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007). הביקורת על הביטוי "ניצולים" היא שמשתמע ממנו כאילו הם לא חוו את השואה על בשרם כלל. היהודים שחיו מחוץ לארצות השואה, או שנולדו אחריה, הם, לכאורה, הניצולים האמיתיים. אבל משמעותו המקורית של הביטוי בקשר לשואה שונה: אין מדובר ביהודים שלא חוו אותה, אלא דווקא באלה שנאלצו להתנסות בה – אבל ניצלו ממוות. גם בהקשרים אחרים אנו אומרים שכאשר נשרף בית, לא עלינו, ועיתונאי מודיע שיראיין את אחד הניצולים, כוונתו המובנת לקהל איננה לאדם שלא נמצא בבית באותה שעה, אלא דווקא למי שהיה שם בעת השרפה וניצל ממוות. בכל מקרה רשאי כל אדם להשתמש בביטוי הקרוב לליבו.

כמה ניצולי שואה חיים בישראל בעת כתיבת שורות אלה? לפי הפרסומים הרשמיים של הרשות לזכויות ניצולי השואה, מדובר בפחות מ-150,000 אישה ואיש. לצערנו הרב מדי יום הולכים לעולמם כ-40 מאנשים יקרים אלה, ומדי שנה צפויים להתפרסם מספרים חדשים.

ב-1952 חתמו הקונגרס היהודי העולמי, כבא-כוח של העם היהודי כולו, וממשלת גרמניה על הסכם בדבר השילומים שתעביר גרמניה לניצולים ברחבי העולם. במסגרת חלקה של מדינת ישראל בהסכמים אלה קבעו ישראל וגרמניה שניצולים הטוענים, שבריאותם הגופנית או הנפשית נפגעה מידי הנאצים ועוזריהם, לא יהיו רשאים לתבוע שילומים בהקשר זה מגרמניה אם עלו לישראל אחרי 1953. הרשות לזכויות ניצולי השואה היא הכתובת הרשמית לפניותיהם של העולים לאחר מועד זה, ועמותת עמך היא "קבלנית הביצוע" העיקרית של מדינת ישראל כדי לסייע לניצולים הזקוקים לתמיכה נפשית וחברתית.

     שלוש שגיאות כבדות-משקל עשינו אנחנו, הציבור הישראלי והמדינה, ביחס לניצולי השואה, בעיקר לאלה החיים בישראל. זאת – נוסף לקשיים המעשיים הכרוכים בזכויותיהם הכלכליות של הניצולים  כלפי המדינה ובמימושן של זכויות אלה.

השגיאה הראשונה הייתה שבעיני חלק גדול מהציבור היהודי בישראל, ומערכת החינוך בתוכו, הקורבנות והניצולים הראויים להערכה היו רק אלה שלחמו בנשק נגד הנאצים. לוחמים אלה הגנו על כבודו הלאומי של העם היהודי והציבו מופת בפני חיילי צה"ל. בעיני אותו ציבור ישראלי (למעט הניצולים עצמם) לא די בכך ששאר היהודים, שחוו את השואה, לא נמצאו ראויים להערכה, אלא שנכון היה לגנותם: לכאורה הם היו גלותיים, חלשים בנפשם ופחדנים, וכתוצאה מכך לא מילאו את חובתם הלאומית לנהל מאבק חמוש. גינוי זה חל על מיליוני היהודים שחיו תחת שלטון הנאצים ועוזריהם, למעט אלפים בודדים של לוחמים בכל ארצות השואה.

רק לאחר עשרות שנים, ואחרי מלחמת כיום-הכיפורים שיצרה אצלנו אימת השמדה, התחלנו להכיר בכך שהיהודים בשואה לא היו יכולים לנהוג אחרת מכפי שנהגו: נמלטו ממקום למקום ונאבקו באלף דרכים ואחת כדי לשרוד, הגנו על המשפחה, סייעו לחברים, ניהלו משא ומתן פרטי או ציבורי עם נאצים, שמרו על חיי התרבות ועוד.

בין הדילמות שאיתן התמודדו היהודים: האם להישאר או לברוח? האם לדבוק בזקני המשפחה – או לאפשר לצעירים לנסות לשרוד בנפרד? האם מן הראוי שהמשפחה תתמוך בעיקר בילדים הקטנים, או שמא לגדולים יש סיכוי טוב יותר לשרוד? האם אמורים אנשי הציבור היהודים לסרב למסור לידי הנאצים יהודי כלשהו, ובכך, אולי, להקדים את ענישתה וחיסולה של הקהילה כולה, או שמא עליהם להסכים למסור מעטים כדי לנסות ולהציל את הרבים? על שאלות אלה אין, ולא יכול להיות מענה ברור גם לאחר  שלושה דורות. ככל הנראה, אילו היינו שם היינו נוהגים בדומה לאימותינו ולאבותינו. הלחימה בנשק הייתה בלתי-אפשרית בעבור רובם הגדול של היהודים, וכשהייתה אפשרית – סיכנה את חייה של הקהילה כולה והייתה עלולה להקדים את מותה. אל לנו, שלא היינו שם, לשפוט לחומרה את מי שהיה. נוסף לכך ראוי להרהר מחדש בשאלה האמנם מוטלת על כל אדם, או על כל יהודי, הנמצא בתנאים קשים, החובה לאחוז בנשק בכל מחיר למען הכבוד הלאומי גם כאשר הנשק איננו יכול להציל את חיי האוחזים בו, ובוודאי לא את חיי הקהילה כולה.

אם עלינו להצביע על קבוצה של יהודים באותם ימים, שתרומתם המוסרית הייתה גדולה במיוחד (נוסף ללוחמים עזי הנפש), הרי מדובר באלה שפעלו להצלת הרבים בתנאים בלתי-אפשריים כמעט ותוך הסתכנות נוספת; מעין חסידי אומות עולם יהודים. הגיע הזמן להבליט גם את מעשיהם של האלפים שפעלו להצלת אחרים בתנאים שלכאורה לא אפשרו זאת כלל.

השגיאה השנייה שעשינו הייתה ההכרה המאוחרת בקבוצות שונות של ניצולים מאירופה שרובם הלכו לעולמם בטרם חוקי המדינה התייחסו גם אליהם. נדרשנו לעשרות שנים בטרם האסירים בפלוגות של עבודת הכפייה מהונגריה זכו להכרה זו, וכך גם לגבי היהודים שהתגוררו ב"גטאות פתוחים" ברומניה. הידע ההיסטורי, שאפשר הכרה מאוחרת זו, כבר עמד לרשותנו דור שלם לפני-כן! ההכרה החוקית והציבורית בניצולים שעלו ארצה ממדינות חבר-העמים הייתה גם היא בעייתית. חלקם חיו תחת שלטון הנאצים ועוזריהם במדינות מזרח אירופה, ואין ספק לגבי היותם ניצולים. אחרים ברחו מפולין מזרחה ו"הספיקו" לחיות תחת השלטון הנאצים עצמם רק שבועות אחדים. מצד שני יש לקחת בחשבון                     גם את העובדה שהם נסו על חייהם בעודם משאירים אחריהם את בני משפחתם ואת רכושם.

גם הטעות השלישית קשורה להכרה מאוחרת, אם כי לאיחור זה יש השלכות מיוחדות: בהיותנו ארץ הגירה, ומסיבות נוספות, המתח בין בני עדות שונות הוא אחד המאפיינים של החברה היהודית בישראל. לכאורה מהווה זכר השואה גורם מחריף למתח זה, שהרי יהודי אירופה קיבלו שילומים מגרמניה ומישראל, והיהודים המזרחיים לא קיבלו כמותם.

     האמת מורכבת בהרבה, ורק בדור האחרון ראינו לכך את מלוא ביטויה המעשי: באירופה התגוררו באותו זמן יהודים אשכנזים וספרדים. הציבור הספרדי ביוון, בבולגריה, ביוגוסלביה ובארצות נוספות היה מיעוט בקרב העם היהודי באירופה, אבל שיעור הנספים מתוכו היה גבוה יותר מאשר בקרב  הקהילות האשכנזיות.

יתר-על-כן הנאצים האמינו בחובתם לרצוח את כל העם היהודי, ולא נתנו דעתם על ההבדלים בין אשכנזים לספרדים ולמזרחיים. הקהילות בטורקיה, באיראן, במצרים ובתימן היו מאוימות בידי משטר עוין מקומי שכרת ברית עם הנאצים.

הקהילות בסוריה ובלבנון הופלו לרעה בהתאם לחוקי הגזע הצרפתים שהתבססו על חוקי נירנברג הנאצית.

האפליה בידי השלטון הצרפתי במעורבות גרמנית, כפי שהתחוללה במרוקו ובאלג'יריה, הייתה חמורה עוד יותר, ויהודים מארצות אלה ששהו בצרפת נשלחו למחנות המוות בפולין.

יהודי תוניסיה סבלו מידי הצרפתים באופן דומה, וכמו-כן חיו תחת שלטון נאצי ממש קרוב לחצי שנה.

ה"פרהוד", הפרעות שנערכו ביהודי בגדאד, נבעו גם מהפצתה של תעמולה אנטישמית בידי השגרירות הגרמנית וממגמת החיסול המוחלט של הקהילה היהודית בארץ זו שגובשה בידי הממשלה המקומית.

חלק גדול מיהודי לוב נכלאו במחנות ריכוז ועבודה בארץ זו, ומאות מהם גורשו למחנות המרכזיים באירופה.

הסיבה היחידה לשיעורם הנמוך יחסית של הנרצחים בארצות האסלאם הייתה תבוסתם המהירה של הנאצים בחלק זה של העולם. יהודים בארצות אלה חיו תחת שלטון עוין, סבלו רדיפות, וחלקם נכלאו במחנות, ואף נרצחו. שנים ארוכות חלפו בטרם סיפרה מערכת חינוך את סיפורם ובטרם זכו בשילומים מגרמניה ומישראל על רקע עברם הקשה. גורל משותף זה של קהילות יהודיות גדולות וקטנות, אירופיות ואסיאתיות וצפון אפריקניות, יכול היה לשמש גורם מלכד אילו התייחסנו אליו בכובד-ראש מבעוד מועד.

לעיתים קרובות מחלקים חוקרי השואה, והמופקדים על זכויותיה של קבוצה זו, את ציבור הניצולים ל-3 קבוצות:

1. ניצולים שחוו כליאה בגטו או במחנה
2. ניצולים שחוו מסתור תחת השלטון העוין ביער, במרתף או בעליית גג
3. ניצולים שחוו פליטות כאשר נמלטו מהאזור העוין למקום אחר במהלך השואה.

לעיתים קרובות התמודדו אז היהודים עם חוויות שונות מכמה סוגים.

כחצי מיליון ניצולי שואה עלו לישראל בשנים הסמוכות לסוף המלחמה ולהקמת המדינה. הם התיישבו בערים, הקימו יישובים חקלאיים, השתלבו בחברה והעלו תרומה עצומה למדינה ולחברה בכל תחומי החיים: הם השתלבו במערכת הביטחון, במערכת החינוך, במדע, בתרבות ובתקשורת.

קשה לתאר את המדינה ואת הישגיה ללא חלקם של הניצולים. משרד הביטחון פרסם נתונים בקשר לחלקם של ניצולי השואה במלחמת העצמאות: בניגוד לכל ציפייה סבירה היה שיעורם של הניצולים גבוה מזה של ילידי הארץ הן בצה"ל בכלל, הן ביחידות הלוחמות, הן בקרב מקבלי אותות ההצטיינות והן בקרב הנופלים בקרב.

האירוע הממלכתי הראשון, שחשף פרשה מפרשות השואה, היה משפט קסטנר (פורמלית – משפט גרינוולד). בעיני חלק גדול מהציבור העמיד המשפט במרכז לא את סבלם של היהודים, אלא את שאלת הבגידה של יהודים אחדים ביהודים אחרים. ישראל קסטנר, שניהל עם הנאצים משא ומתן להצלה, נראה לרבים כבוגד. גם פסק-הדין המטהר בעיקרו של בית-המשפט העליון, שניתן ב-1958, לא שינה תפיסה זו.

כעבור 3 שנים נערך בירושלים משפט אייכמן, וסוף-סוף עלו ניצולים רבים אל דוכן העדים ופרשו את סיפורם. חבל הדבר שבמשפט זה לא ניתן ביטוי למצילים יהודים או לגורלם של יהודי צפון-אפריקה.

במשך השנים, בעיקר משנות ה-80' ואילך, התפתח בישראל ובשאר העולם מחקר פסיכולוגי בקשר להשפעת השואה על ניצוליה. ממחקר זה נגזרו גם שיטות של טיפול נפשי. באופן כללי שיקמו הניצולים את חייהם בהצלחה כבירה, אבל הזכרונות הקשים לא הניחו להם. ב-1987 קמה על רקע זה עמותת עמך התומכת בניצולים ב-3 דרכים:

1. טיפול נפשי
2. מועדונים חברתיים-שיקומיים
3. ביקורי מתנדבים בבתים

     עמך תומכת גם ברבים מבני הדור השני, בנותיהם ובניהם של הניצולים, המושפעים מזכרונות הוריהם בדרך משלהם. יש לשער שהשפעה זו נוכחת גם בחייהם של הדורות הצעירים עוד יותר.

בשנים האחרונות לחיי הניצולים אנו מעלים ביתר שאת את החובה והאפשרות ללמוד מנסיונם ומהשקפתם, להנחיל לדורות הבאים את מורשתם. בין הניצולים אין הסכמה בקשר ללקחים המוסריים שראוי ללמוד מהתקופה ההיא, והפרשנות היא משימתנו-שלנו, ה"תלמידים". אנו מציעים כאן את המסרים העיקריים שניתן, לדעתנו, להפיק מהזיכרון האישי והלאומי:

1. חובתו של העם היהודי להגן על עצמו במדינתו הריבונית מפני כל ניסיון לפגוע בו
2. החובה לכבד בני אדם בלי הבדל דת, גזע ומין
3. יכולתם של בני אדם להתמודד עם קשיים שלכאורה אי-אפשר להתגבר עליהם, לשקם את חייהם ולהיות לכולנו מופת